איך שלא מסתכלים על זה – צילום הוא חשיפה. חשיפה שאיננה באמת רק פיזית, אלא יש בה מן החשיפה הנפשית (ישנו, למשל, זרם בתחום הטיפולי הפסיכותרפי, הקרוי פוטותרפיה, אשר עושה שימוש באיכויות הצילום ככלי מגוון ורב-אפשרויות להבנת נפש האדם).

אני מצלם בעיקר אנשים, כי אני באמת אוהב אותם.
אוהב גם לדבר עם אנשים, להקשיב בעיקר. כך, אם מתאפשר, מבחינת זמן ודינמיקה שנוצרת – תמיד אשמח לשוחח מעט עם מצולם, לפני שאגש למצלמה. בצילומי פורטרטים – כמובן, אבל לא רק.
כאשר יש אינטימיות ופתיחות – גם אם נפתח רק איזה צוהר קטנטן… – כבר התמונות עצמן ייצאו טוב יותר, כי האדם שלפניי יביא מעצמו בטבעיות מעט יותר אמת אל סט הצילום.
עם כל מצולם נוצרת איזו כימיה אנושית, שאני מנתב אותה במפגש הצילומי בינינו לאן שנכון, לאן שטבעי ונוח. אני לעולם לא מתייחס לאדם שלפניי כאל “אובייקט”, ומחפש קשר מסוים, גם אם מינורי ביותר, היכרות, לפני שאני מתחיל “להקליק”. מהתגובות של האנשים שצילמתי, ברור לי שזה פותח, עושה משהו חווייתי מעצים וטוב להמשך המפגש, מול המצלמה – תחושת נוחות רבה יותר, ולעתים גם חוויה מרגשת.
אין ספק שזה עוזר גם לי להיות נוכח יותר.
החוויה שלי כמתבונן – אומנם דרך העדשה, אך מתבונן – הופכת אז קרובה ומחוברת יותר, לא טכנית נטו. יתווסף אז המשהו הקטן, החמקמק הזה, שהוא בדיוק זה שיעשה את ההבדל.

תמונת שער לליידי גלובס
בשער: טל נברו
צלם: יניב דרוקר
ע.צלם: בני גמזו לטובה
Lubika איפור: ליעוז גוטמן לסוכנות